<h1>ארחות חיים הלכ' חמץ ומצה סימנים קט"ו—קי"ז</h1>
<h2>דף לו.</h2>
ומצה זו צריך להיות משומרת לשום מצה. ואין לשין אותה לא שפחה ולא עכו"ם כדתניא בצקות של עכו"ם אדם ממלא כרסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונ' ואפי' ישראל עומד עליהם ואומר להם עשו לשם מצה משום דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד ואין נותנין בה לא מלח ולא תבלין ואפי' מעט ואפי' נתן לא יצא לפי שאין דרך לחם עוני בכך וכן דעת הב"הג וביאר עוד דאפילו לשה עכו"ם חרש שוטה וקטן אע"ג דאפה ישראל בר דעת לא יצא והר"ש והריא"ף והרמב"ם ז"ל כתבו שאין לחוש מי הלש והאופה אלא השמור מעת הקצירה. והריא"ג והר' האיי ז"ל כתבו מצה שנילושה ע"י עכו"ם בפני ישראל על ידי שימור כתקנה וכהלכתה מותר לישראל לאכלה וחסידים ואנשי מעשה מחמירין על עצמן ולשין ואופין בעצמן ע"כ. ומצוה מן המובחר לעשות מצה זו מדגן שנשמר שלא יבא עליו מים משעה שנקצר והאידנא נהגו עלמא דנטרי להנהו חיטי דעבדי מינייהו שיתא פטירתא דמברכי עלייהו המוציא ואכילת מצה בתרין לילוותא ולא מנחי למקצרינהו לעכו"ם אלא ישראל קצר להו עבד להו נטירה ואפי לה לשם מצה וכ"כ הריא"ף ז"ל דמעידן קצירה צריך לנטורינהו דאמר רבא להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשם מצה פי' כיפי עמרי' כלומר הזהרו שלא יבא עליהם מים. וי"א שאין צריך רק שישמור בשעת טחינה ולישה וכן פשט המנהג ברוב וכ"כ הר"ש ז"ל ונוהגין לשלוח שם ישראל אחר הרחים של עכו"ם להיות יושב ומשמר שנא' ושמרתם את המצות בעי' שימור לשם מצה. ואין צריך לעמוד שם אלא שימתין שם עד שיטחון לפי מה שהוא צריך לג' מצות של לילה ראשונה שהן חובה וצריכו שימור לשם מצה אבל השאר אין צריכות ואם אין ישראל עומד על גביו מותר ואפילו לוקח מן השוק סלתות שפיר דמי ואין לחוש שמא יערב מחמצו לתוך הקמח שאם יש שם חמץ הנפ' קולטתו עכ"ל והר' אהרן הלוי ז"ל כתב בכל תערובת חמץ אפי' משהו ראוי להחמיר אף לפני זמנו ומה שסומכין הרבה בני אדם לפי שמעבירין הקמח בנפה טעות הוא שיש לחוש שמא נפרד הדק כ"כ שיעבור ממנו וביאר בקמחים של עכו"ם שנטחנו בפני ישראל כראוי שפיר דמי ונפיק דאיכא שימור מלישה ואילך בשקנאן ישראל ולש ואופה כראוי בשמור מצה אבל במשומרת לעכ"ם לא דלא חשיב שימור אלא מה שבידו לעשות בו כרצונו עכ"ל.
<h2>דף מ.</h2>
ומצה זו צריך להיות משומרת לשום מצה. ואין לשין אותה לא שפחה ולא עכו"ם כדתניא בצקות של עכו"ם אדם ממלא כרסו מהן ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונ' ואפי' ישראל עומד עליהם ואומר להם עשו לשם מצה משום דעכו"ם אדעתא דנפשיה קעביד ואין נותנין בה לא מלח ולא תבלין ואפי' מעט ואפי' נתן לא יצא לפי שאין דרך לחם עוני בכך וכן דעת הב"הג וביאר עוד דאפילו לשה עכו"ם חרש שוטה וקטן אע"ג דאפה ישראל בר דעת לא יצא והר"ש והריא"ף והרמב"ם ז"ל כתבו שאין לחוש מי הלש והאופה אלא השמור מעת הקצירה. והריא"ג והר' האיי ז"ל כתבו מצה שנילושה ע"י עכו"ם בפני ישראל על ידי שימור כתקנה וכהלכתה מותר לישראל לאכלה וחסידים ואנשי מעשה מחמירין על עצמן ולשין ואופין בעצמן ע"כ. ומצוה מן המובחר לעשות מצה זו מדגן שנשמר שלא יבא עליו מים משעה שנקצר והאידנא נהגו עלמא דנטרי להנהו חיטי דעבדי מינייהו שיתא פטירתא דמברכי עלייהו המוציא ואכילת מצה בתרין לילוותא ולא מנחי למקצרינהו לעכו"ם אלא ישראל קצר להו עבד להו נטירה ואפי לה לשם מצה וכ"כ הריא"ף ז"ל דמעידן קצירה צריך לנטורינהו דאמר רבא להנהו דמהפכי כיפי כי מהפכיתו הפיכו לשם מצה פי' כיפי עמרי' כלומר הזהרו שלא יבא עליהם מים. וי"א שאין צריך רק שישמור בשעת טחינה ולישה וכן פשט המנהג ברוב וכ"כ הר"ש ז"ל ונוהגין לשלוח שם ישראל אחר הרחים של עכו"ם להיות יושב ומשמר שנא' ושמרתם את המצות בעי' שימור לשם מצה. ואין צריך לעמוד שם אלא שימתין שם עד שיטחון לפי מה שהוא צריך לג' מצות של לילה ראשונה שהן חובה וצריכו שימור לשם מצה אבל השאר אין צריכות ואם אין ישראל עומד על גביו מותר ואפילו לוקח מן השוק סלתות שפיר דמי ואין לחוש שמא יערב מחמצו לתוך הקמח שאם יש שם חמץ הנפ' קולטתו עכ"ל והר' אהרן הלוי ז"ל כתב בכל תערובת חמץ אפי' משהו ראוי להחמיר אף לפני זמנו ומה שסומכין הרבה בני אדם לפי שמעבירין הקמח בנפה טעות הוא שיש לחוש שמא נפרד הדק כ"כ שיעבור ממנו וביאר בקמחים של עכו"ם שנטחנו בפני ישראל כראוי שפיר דמי ונפיק דאיכא שימור מלישה ואילך בשקנאן ישראל ולש ואופה כראוי בשמור מצה אבל במשומרת לעכ"ם לא דלא חשיב שימור אלא מה שבידו לעשות בו כרצונו עכ"ל.
